שנה בפוזנן

שנה בפוזנן

.השנה עברה מהר בצורה מדהימה. שנה זה רק נראה כאילו המון זמן, אבל זה חולף בטיסה

היה מוזר לטוס לארץ עם כרטיסים שנקנו שנה לפני  כן, היה מוזר לשמוע עיברית מכל עבר היה מוזר שוב לחיות אצל ההורים כאילו שנה עברה וחזרנו לאותו המקום. כאילו אנחנו חיינו באיזה עולם מקביל כאשר העולם הזה קפא ולא זז. אבל
.זה היה רק על פני השטח, תחתיו ראינו שדברים כן השתנו וכולם גם כאן בארץ חיו שנה שלמה בלעדינו

הרגשנו את זה פה ושם בשיחות עם חברים במהלך השנה הזו, אבל כשנפגשנו כעת, חשנו את הפספוס - לא היינו שם בימי הולדת ובלידות, לא היינו שם בקשיים ובשמחות, לא היינו פיזית וגם לא היינו מנטלית. נכון יש סקייפ ויש מייל ויש פייסבוק ויש גימייל ויש ויש ויש אבל זה לא זה, כשאתה רחוק, אתה רחוק, אפילו אם הבדל השעות זה רק שעה

אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב, כי זה כואב לגלות את מה שאתה לא רוצה להפנים, שאנחנו לא שם והחברים שלנו והמשפחה שלנו חיים חיים בלעדינו

. ואולי הפסקתי לכתוב כי חיכיתי שנה לנסיעה הזו וכשהיא לבסוף הגיע לא הייתי בטוחה שאני רוצה בה

שבוע לפני הנסיעה עברנו דירה . בעלי הבית הקודם שלנו הודיעו לנו שהם הולכים להרחיב את הבית הקיים והחלטנו שאנחנו לא מעוניינים לחיות באתר בנייה. זה היה די מרדף אחרי הזמן לחפש דירה בתווך כל כך קצר והדרישות שלנו היו מאוד גבוהות לשוק הפולני שכן דירות 4 חדרים נדירות כאן ביותר ואלו שכן קיימות באזור האוניברסיטה מיועדות
.לסטודנטים שותפים עם כל המשתמע מכך

.לבסוף סגרנו דירה ענקית אבל בת 3 חדרים

.ומה אני אגיד לכם אחרי קוטג'' 3 קומות בצור הדסה אני בעננים מהדירה הזאת

... יש כמה חסרונות אבל המון יתרונות
.אספר עליה קצת יותר בפוסט אחר
:זו רק טעימה

אולי בגלל הדירה הזו וההתלהבות של לחיות בה, לא כל כך התלהבנו מהטיסה לארץ ואולי בגלל ששבוע לפני הטיסה לדימה סוף סוף היה חופש. וסוף סוף נהנו מהזמן שלנו פה עם הילדים ובלעדיהם. טיילנו, הלכנו לסרטים, מסעדות, גני שעשועים, גני חיות, חווינו לגמרי חופשה משפחתית כיפית באירופה

ועוד יותר קשה היה להגיע לארץ ולגלות שזה לא מושלם

שמה שזכרת או יותר נכון מה שרצית לזכור זה לא האמת ולא המציאות.
לא אלאה אותכם במה טוב פה ורע שם או הפוך, אבל כן מגלים עד כמה הזיכרון שלנו עם הגעגוע אינו אובייקטיבי. כל הזמן אמרנו לעצמינו הרי אנחנו נוסעים לארץ, לבית, אבל גם הבנו שאנחנו נחזור לפוזנן - הביתה

בארץ בימים הראשונים הכל נראה משונה ושונה ואחר, רועש וצבעוני וחם.  האמת היינו קצת בהלם. השתדלנו לא להראות את זה אבל היינו די בשוק. הלם תרבות קוראים לזה?. אחרי  3ימים זה עבר ובאמת חשנו שמעולם לא עזבנו.
דימה נאלץ לטוס חזרה להתחיל שנה ב אחרי 10 ימים. אני והילדים נשארנו לעוד 3 שבועות ליהנות מהשמש המדהימה וחום ואהבה שהיינו מוקפים. עשינו המון, טיילנו, ביקרנו חברים, ים, בריכה, מוזיאונים, גימבורי היה כיף, אבל כמו שכתבתי כבר רציתי לחזור, לחזור לבית לשיגרה לפוזנן. מדהים כמה ששנה אחת עושה שינוי בתפיסה שלנו. מעולם לא הייתי חושבת שמספיק לי  שנה כדי להתרגל עד כדי כך למקום זר לחלוטין.
אז  חזרנו הבייתה לפוזנן.

הילדים התנהגו למופת: כבר בבן גוריון החלפתי את כל הבגדים לשניהם לאחר ששניהם הצליחו לשפוך על עצמם מיץ. למזלי גם לפני הטיסה שניהם בילו בילוי כבוד בשירותים של נתב"ג. למה למזלי? כי עדיף לבלות עם שני ילדים בשירותים של נתבג מאשר בשירותים של מטוס :) היה כיף. טסנו עם  קונקשן בקופנהגן. בטיסה הראשונה תומר מצא לו חבר ושיחק
איתו באייפד ועלמה חרשה את המטוס לכל כיווניו. כשרציתי לקנות לעצמי קפה, הדייל לא הסכים לקחת ממני כסף ואמר
you deserve it for free
 ברור הילדים שלי היו שקטים לעומת כמה וכמה שצרחו שם' אבל לפחות ההורים שלהם לא עשו הליכות מרטון  במטוס הלוך חזור.
בקופנהגן לא הביאו לנו את העגלה. אז מצאנו פתרון הולם

אחר כך מצאנו עגלות ממש שוות של שדה התעופה
זה הפתיע, טוב אולי בקופנהגן לא כל כך ...

 והגענו לפוזנן ב 12 בלילה.
אחחח כיף לחזור הבייתה